כמעט אלף אנשים הגיעו השבוע לתחרות כושר בניו יורק שלא נמדדה רק בשעון. הם שילמו 399 דולר עבור שמונה תחנות שמובילות לציון אחד, שנועד לומר משהו על האופן שבו הם מזדקנים. זה הרעיון של סופר אייג׳ גיימס, מהדורה ראשונה של אירוע שחיבר בין כוח, שיווי משקל, סיבולת ויכולות חשיבה.
המשתתפים היו בגילאי 29 עד 80. חלקם הגיעו עם רקע אתלטי, ואחרים פשוט רצו לבדוק איפה הם עומדים ביכולות שחשובות לעצמאות לאורך השנים. הזמן והדיוק עדיין נמדדים, אבל הם לא הסיפור כולו. בתעשיית הכושר זהו ניסיון להפוך את העניין בלונג׳ביטי למשהו שאפשר להתכונן אליו, לחוות אותו ולצאת ממנו עם מטרות אימון ברורות.
שמונה תחנות, ציון אחד
הפורמט כולל מסלול מכשולים, מעקב אחר עצמים על מסך אחרי מאמץ, הליכה על קורה עם צינור מים, מעבר על רשת, תלייה על מוט, ארבע דקות על אופניים, זיהוי הבעות פנים ו-800 מטר עם משא. חלק מהתחנות נראות כמו אימון רגיל. אחרות בודקות עיבוד מידע, קשב ויכולת להגיב להבעות פנים, שכבות שבדרך כלל לא נכנסות ללוח תוצאות בחדר כושר.
התוצאות נכנסות יחד לציון אישי, לצד מידע שהמשתתף מוסר על אורח חייו. מאחורי האירוע עומדת סופר אייג׳, חברת מדיה וחוויות בתחום הלונג׳ביטי שהקים דייוויד הארי סטיוארט. מכון באק לחקר ההזדקנות סייע בגיבוש התחנות, ו-WHOOP הצטרפה כשותפה מסחרית עם חסות ותכנים סביב אימון והתאוששות.
כאן חשוב לדייק. לפי מכון באק, הציון הוא הערכה לזיהוי חוזקות וכיווני שיפור, לא מדידה מדויקת של גיל ביולוגי ולא ניבוי של שנות חיים. גם תלייה על מוט אינה זהה למדידת כוח אחיזה במכשיר ייעודי, וזיהוי פנים על מסך אינו מדידה מלאה של קשרים חברתיים. הערך המעשי הוא במפה לאימון, לא בהבטחה רפואית.
מה אפשר לקחת מזה בישראל
הערך לחדרי כושר ולסטודיואים אינו בהעתקת תחרות אמריקאית. הוא בחיבור בין מדידה לבין תוכנית אימון. יום מדידות יכול לכלול כוח אחיזה, שיווי משקל ומבחן סיבולת מותאם, עם תיעוד ברור ובדיקה חוזרת באותם תנאים. כך רואים התקדמות שמספר הכניסות החודשי לא מציג, ומתחילים שיחה עם המתאמן על מה כדאי לשפר בחודשים הקרובים.
כדי לעשות זאת באחריות צריך צוות מתאים, התאמת מאמץ לפי מצב המתאמן, חלופות למי שאינו יכול לבצע תחנה ושמירה על פרטיות הנתונים. אין צורך להעניק לכל משתתף גיל חדש. אפשר להציג את הביצועים עצמם, להסביר מה הם מודדים ומה לא, ולהשאיר הבטחות רפואיות מחוץ לחדר.
החידוש העסקי הוא בתהליך. במקום למכור רק עוד אימון, המועדון יכול להציע נקודת פתיחה ומטרה להמשך. כשהמתאמן מבין טוב יותר על מה הוא עובד, קל יותר לבנות תוכנית, לשמור על התמדה ולייצר ערך שחורג משעת האימון עצמה. הצלחה כאן נמדדת בשאלה אם האנשים חוזרים להתאמן לאורך זמן, לא בכותרת על לונג׳ביטי.
