על הקושי שבמנוחה מאימונים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram

כשאני בחופשה – אני מוצא תרוץ, מתחמק ויוצא לרוץ. בשישי ולפעמים גם בשבת אני יוצא לשטח, ולא לטיול משפחתי אלא לריצה בחיק הטבע. הפארק מבחינתי, הוא מקום מפגש לריצה ולא לנפנוף על האש של בשרים. כשאני ביום בלי אימון- אני על קוצים. נעים מאוד: קוראים לי שי ואני פריק של ספורט….ו….לפעמים גם קשה לי לנוח.

אז מה? מנוחה מפעילות ספורטיבית זו מילה גסה? ממש לא! זה דבר הכרחי לכל אחד מאיתנו, וכדאי שנשים לזה לב…קצת יותר.

 

מנוחה היא חלק בלתי נפרד מהאימון עצמו, אולי אפילו חשובה יותר מתכנית האימון עצמה. דילוג עליה עשוי להוביל לפציעות מיותרות. כן, המנוחה היא הגורם החשוב ביותר בתהליכי ההתאוששות של הגוף ולבנייה מחודשת. אל תמעיטו בערכה ואל תמעיטו בזמנה. בעוד כחצי שנה אעשה את המרתון הראשון, ובינתיים אני עובד לפי תכנית אימונים מסודרת, מקפיד על תזונה נכונה, נעליים, בדיקות תקופתיות וכן…מקפיד גם על מנוחה. יש כאלו עבורם ימי מנוחה מאימונים זה הימים להם מחכים יותר מכל. יש כאלו שיעידו שבשביל הימים האלו הם מתאמנים, אבל אצלי: זה ממש לא ככה. ביום של מנוחה אני בקושי מסוגל לשבת. כשאני מסיים ריצה אחת אני כבר מחכה לריצה הבאה. למה? אולי מדובר בהתמכרות לפעילות ספורטיבית? ייתכן שמדובר בהתמכרות?

 

הקושי שבמנוחה. כן…יש גם דבר כזה. צילום: cc by Jeezny

אבל מהי בכלל התמכרות לספורט?

אז ככה: ההגדרה של התמכרות לספורט זה לא רק ביצוע אימון אינטרוואלים אינטנסיבי מוגזם או אימון עליות בלתי נגמר. זהו מצב כרוני אצל מתאמנים אשר יעשו הכל כדי לא להפסיד אימון. הם יהיו מוכנים לוותר על לימודים, עבודה, חיי משפחה, חיי חברה, הם יתאמנו בזמן פציעה או מחלה ויסבלו תמיד מרגשי אשם במקרה של פספוס אפילו של אימון בודד. במקרה של פספוס בשגרת האימונים הם יחזרו לאימונים ואף יגבירו את האינטנסיביות. (שעשויה אף להוביל בהמשך גם לפציעות מיותרות).

אז אם זו ההגדרה אצל מכורים, אני יכול לנשום לרווחה. אני עדיין לא שם. אני פריק של כושר עם קבלות אבל עדיין לא מכור ללא רסן.

אחרי שהבנתי את ההגדרה של "מכורים לספורט" והבנתי שאני לא שם, ניסיתי להיכנס לעובי הקורה וחקרתי את הנושא קצת יותר לעומק. מסתבר שיש מספר גורמים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים הגורמים לאותה התמכרות לספורט. התמכרות לספורט מזוהה בעיקר עם אנשים פרפקציוניסטים השואפים כל הזמן לשלמות מעצמם. התמכרות זו היא התמכרות המאופיינת בהערכה עצמית נמוכה, אובססיביות וחוסר שביעות רצון מהמראה האישי. במקום מסוים, הסימנים הללו מזכירים לי במעט את הסימנים אצל אנשים הסובלים מהפרעות אכילה. המכורים לספורט ולכושר יהיו מכורים בדרך כלל לאופוריה או להרגשת "העילוי" / "הרגשת ההיי"(לזה אני בהחלט מכור), אותה הרגשה הנגרמת משחרור של רמות אנדרופינים גבוהות (הורמונים המיוצרים בזמן האימון) עם רמות גבוהות של סרוטונין שיחד גורמים לאושר ולמצב רוח מרומם. נשמע כמו מתכון מנצח, לא?

 

אז איך אפשר בכל זאת להתמיד וליהנות מבלי להפוך את הפעילות הספורטיבית או הפעילות הגופנית לאובססיה?

 

מכורים בכלל לתחושת האופוריה שמלווה אותנו לאחר האימון

זוהי אחת השאלות היותר חשובות בנושא זה. הרגשת העילוי היא אחת הסיבות בגללה אנשים כמוני ממשיכים להתאמן. אין אחד שלא שמע חבר או אפילו אמר בעצמו את המשפט: "ההרגשה של אחרי האימון היא הדבר הכי טוב שקרה לי". האם זו ההרגשה אליה אנו מתמכרים? ההרגשה של "אחרי"? אם אני חושב על זה: זה אפילו הגיוני שנרצה להרגיש טוב עם עצמנו ולהיות במצב רוח מרומם גם אחרי הפעילות. יש כאלה שנוטלים חומרים אסורים ויש כאלה שצוברים זאת באמצעות פעילות ספורטיבית. אני צובר את נקודות האושר והאופוריה שלי באמצעות קילומטרים. אני צובר קילומטרים במהלך השבוע וכך אני גם מרגיש טוב יותר עם עצמי. פעם זה היה מגיע רק באימון מכשירים בחדר כושר, היום אני נהנה מהשילוב בין השניים ואף יותר מהריצה.

 

המסר שלי תמיד יהיה אותו דבר

לא להגזים ותמיד לשמור על האיזון. הפרת האיזון גם במקרה של פעילות גופנית עשויה להוביל את הגוף למצב של קריסה או סלידה מהפעילות עצמה לצמיתות. (תאמינו לי שזה גם קורה). בכדי שנוכל להתמיד בפעילות לאורך שנים ופשוט להפוך אותה לחלק מאיתנו עלינו לשמור על האיזון, כלומר: ליהנות מחיי המשפחה מבלי שנצטרך להחמיץ אף אירוע מהותי, ליהנות מחיי חברה, ליהנות מימי מנוחה, ליהנות בזמן האימון ולא תמיד לחשוב עליו גם שעות אחרי. הכי חשוב מבחינתי תמיד, לא משנה באיזו פעילות אני עוסק, תמיד לעסוק בפעילות ממנה אני נהנה כשהחיוך לא יורד מהפנים.

 

ליהנות תמיד מהפעילות ולעולם לא להוריד את החיוך

בשורה התחתונה

אחרי הכל יש לנו גוף אחד. בדיוק כמו שהתזונה מהווה את הדלק של הגוף באימונים כך גם המנוחה. על אף הקושי שפוקד אותי פעם אחר פעם, ההתלבטות שבין האימון והמנוחה, ההיגיון והאיש הקשוב שבי תמיד מנצח: אני נח – אבל רק עד האימון הבא!

שתפו עם חברים
את הכתבה

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

עקבו אחרינו

כתבות נוספות

הצטרפות לקבוצה הסגורה שלנו בפייסבוק

מאמנים ומתאמנים, שואלים, מתייעצים, מדברים ולומדים. הצטרפו ליותר מ-13,000 חברים.