החל מיום שני יעלו שחקני הטניס הישראלים הבכירים לשחק מול הקהל הביתי בטורניר Israel Open שייערך ברמת השרון ושאלה מעניינת היא כיצד הדבר ישפיע על הביצועים שלהם. שחקני הטניס שלנו משחקים רוב השנה הרחק מעיני הזרקורים ומתשומת הלב הציבורית, לעיתים במקומות נידחים בעולם וללא אף אוהד ישראלי שצופה בהם. אז מה יקרה להם כשיעלו מול הקהל הביתי ברמת השרון? האם הביתיות תהווה עבורם יתרון או חיסרון? ישי צור מהמרכז לפסיכולוגיית ספורט מסביר.

מחקרים רבים בדקו את יתרון הביתיות בספורט והתוצאות שלהם אינן חד משמעיות ומציבות סימן שאלה על השימוש במונח "יתרון הביתיות". בחלק מן המקרים הביתיות אכן מהווה יתרון וגורם מדרבן שמעלה את הרמה של הספורטאים ובחלק מן המקרים הביתיות היא חיסרון וגורמת לעודף לחץ שפוגע בביצועים. בואו ננסה לנתח את הביתיות ביחס לשחקנים הישראלים שיעלו לשחק ברמת השרון.

קודם כל, השחקנים הישראלים גדלו על המגרשים ברמת השרון. הם רגילים למשטח, ואפילו למרחב שיש מסביבם, ובטניס יש לכך משמעות רבה. זו לא תהיה קלישאה לומר שהם מכירים כל סנטימטר במגרשים עליהם ישחקו ומבחינה זו הם מתחילים את התחרות עם יתרון מסוים. בנוסף, הם יכולים להשתמש בקהל הביתי כגורם דוחף ומניע. על מנת לעשות זאת השחקנים צריכים לראות בעובדה שבאו לראות אותם אנשים רבים, חלקם חברים מכרים ומשפחה, כהזדמנות ולא כאיום. כמי שלא רגילים לעמוד במרכז תשומת הלב בתחרויות בהן משחקים זו הזדמנות "להראות לכולם את מה שהם יודעים". הרי בדיוק בשביל רגעים כאלו ספורטאי משקיע שעות על גבי שעות במשך שנים באימונים מפרכים ושוחקים – כדי לחוות את התחושה העילאית של ניצחון גדול מול קהל ביתי אוהד. דוגמה חיובית לכך יכול היה לראות כל מי שנכח במפגשי הדיוויס שהיו בארץ – במפגשים אלו השחקנים השתמשו בקהל, באווירה המיוחדת ובהתעניינות התקשורתית כגורם מדרבן. הם שאבו מכך "אנרגיות" שסייעו להם לשחק הרבה מעבר לרמתם ולנצח נבחרות שהיו עדיפות בהרבה "על הנייר".

הצד השלילי של הביתיות בא לידי ביטוי כאשר עודף הלחץ והציפיות גורם לפגיעה בביצועים. ברוב ימות השנה, כשהשחקנים משחקים בחו"ל מול קהל לא מוכר והרחק מעיני הזרקורים, רמת הלחץ והציפיות, הגם שלא נעלמת לחלוטין, היא נמוכה יותר. והנה פתאום הם ישחקו מול קהל שבא עם הרבה ציפיות מהם, קהל שצמא להצלחה ולניצחונות. עובדה זו כשלעצמה עלולה לגרום לשחקן לכוון את מחשבותיו לכיוון שלילי. האם כשהשחקן יקלע לפיגור במהלך המשחק יהיה מסוגל לשאוב אנרגיות מהסיטואציה או שיחשוב בצורה שלילית על האופן בו מאכזב את כולם, דווקא כשסוף סוף ניתנה לו הזדמנות להראות את מה שיודע מול הקהל הביתי. מחשבות שליליות כגון אלו עלולות לפגוע בריכוז שלו ולגרום לו לירידה בביטחון. עם זאת, יש לציין שבשנים האחרונות הטניסאים הבכירים שלנו צברו ניסיון לא מועט במפגשי הדיוויס בעמידה בלחצים אלו, ובהקשר זה ניסיון הוא גורם קריטי.

ומילה לקהל שגם לו יש תפקיד באופן בו יתפקדו השחקנים. כל מי שנכח בימי חמישי במשחקיה של מכבי תל אביב ביורוליג מכיר את הרחש והזמזום השלילי שעובר בקהל כשהקבוצה נקלעת לפיגור לקראת סוף המשחק. הרחש הזה יכול לפגוע ביכולת של השחקנים שלא מורגלים בכך – הביטחון יורד, הידיים הופכות נוקשות ופתאום כל פעולה פשוטה נראית מסובכת. ומה יהיה ברמת השרון – האם נדע לעודד את השחקנים דווקא ברגעי המשבר ולתת להם אנרגיה וכוחות? מה יראה השחקן הישראלי כשיפנה את מבטו לעבר הקהל לאחר שהחטיא נקודה קריטית? האם יראה קהל עצבני ומאוכזב או קהל שמוחא כפים ומעודד אותו להמשיך ולהילחם עד הסוף? אז בואו נקווה שהשחקנים ידעו לנצל את הבמה שניתנה להם ולהשתמש בה כהזדמנות ולא כגורם ללחץ שלילי. ובואו נזכור שזה תלוי גם בנו. שיהיה שבע מהנה לכולם.