ריצה: מקבלת את הקצב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram

מאז שהתחלתי לרוץ לפני חמש שנים, קל מאוד לקנות לי מתנות. פשוט מאוד, כל מה שקשור לריצה גורם לי אושר גדול. אבל הספר הזה, בשונה מעשרות הספרים האחרים שקראתי ואספתי בנושא, מדבר על משהו אחר, מעבר: לקבל את הקצב שלך. עבורי, זו אמירה החובה בתוכה מסר רחב ועמוק.

שינוי מתוך השלמה ולא כניעה
במועדון הריצה אליו אני שייכת יש רצים מוכשרים ביותר. החל מאלוף העולם ל-5 ו-10 ק"מ לגילאי +60, דרך מרתוניסטים היורדים משלוש שעות ורבים אחרים הרצים בכישרון והתמדה. ויש אותי. אני אישה "רגילה", שרצה להנאתה ללא מהירות אך עם המון המון נחישות. תקופה ארוכה הייתי בטוחה שאני לא שייכת ולקח לי הרבה זמן להרגיש שאני לא פחות טובה בגלל שאני רצה לאט. הייתי צריכה לשכנע את עצמי שזה בסדר ושגם לי יש מקום, להבין ולקבל שהשיפוט על הקצב בו אני רצה הוא השיפוט שלי עצמי.

מקבלת את הקצב שלי: צילום: cc by sebastien.b

כותרת הספר אותו קיבלתי העמידה את קבלת הקצב האישי שלי באור רחב מאוד, וחידדה לי את המקום בו הבנתי שאני רוצה ללמוד לקבל את הקצב שלי בכל מה שאני עושה. לקבל זה גם אומר להשלים. ואם אני לא רוצה או יכולה לקבל את הקצב? אם אינני יכולה או רוצה להשלים איתו? בכל אופן, עליי לבחון מה עליי לעשות על מנת ליצור שינוי. האם לקבל ולהשלים עם דבר זה או אחר, משמעותו שאני פאסיבית? ואם כן, מתי הזמן הנכון להיות פאסיבית מתוך בחירה, ומתי הזמן לנסות ולשנות ולהיות פרואקטיבית? אני חושבת שהתשובה נעוצה בגוף השאלה או בתובנה של עד כמה הדבר חשוב לי או לא ועליי לבחון את האמת הפנימית שלי, גם אם היא כואבת, בכדי לקבל את ההחלטה אם, מתי וכיצד לפעול. וגם אז, לא תמיד אצליח לשנות, וצריך ללמוד לקבל זאת. וכאשר אני מחליטה להשלים, לקבל ולא לעשות דבר בכדי ליצור שינוי, עליי לעשות זאת מתוך מקום אמיתי של השלמה חיובית, ולא כניעה. עבורי, המקום בו אני באמת יכולה לקבל ולהשלים בא אך ורק אחרי שניסיתי. הפכתי כל אבן ואז, אם לא הצלחתי, או אם הגעתי למסקנה שזה לא מתאים, אני יכולה להשלים ולקבל.

יותר ויותר שלמה בחלקי
כשהייתי צעירה יותר, מצאתי את עצמי מבלי להרגיש אפילו עוסקת הרבה יותר בהשוואות. הרבה מאתנו משוות עצמנו לנשים אחרות, החל מגיל צעיר: מי יפה יותר, מי רזה יותר, למי יש בן-זוג מוצלח יותר, מי מצליחה יותר בקריירה, למי יש בית יפה יותר, של מי הילדים מוצלחים יותר? מדוע "היא" מצליחה להיות גם אמא וגם אשת קריירה באופן מוצלח ממני? יש תמיד נשים שנראה שהכל בא להן בקלות, הכל זורם יותר מאשר אצלי.

להיות שלמה בחלקי: צילום:cc by sebastien.b

אחד הדברים שקורים לי עם השנים, ואני רואה זאת באור חיובי מאוד, ובהחלט תולדה של התבגרות, בגרות ובשלות, היא היכולת להיות יותר ויותר שלמה בחלקי. דווקא הגיל מאפשר להיות פחות "השוואתית", פחות שיפוטית. פחות אכפת לי מה "חושבים" ויותר חשוב לי איך אני מרגישה עם הדברים. להתמקד על הדברים המוצלחים והגורמים לי אושר.

אני עדיין מקנאה לפעמים, או שואלת ותוהה מה היה אילו… אבל, אני מתחילה להבין שכל שאלות ההשוואה מעידות על הנקודות הרגישות שלי – לא הנקודות הרגישות בהכרח שלך או של מישהו אחר. אני לומדת שההשוואה משקפת את תיסכוליי – ובמקום לחפש את התשובה בחוץ, עדיף להסתכל פנימה ולבחון מדוע הצורך להשוות.


נוח לי. הקצב הזה הוא אני
האם לא עדיף לבחון את האופן או את הדרך למצוא את ההשלמה האמיתית עם מי שאני? מה שאני, מי שיש לי ומה שיש לי, מאיין באתי, לאן הגעתי ולאן עוד ארצה להגיע? ואותם המקומות הרגישים, האפלים, הגורמים לי לתחושת "לא מספיק טובה" – באחריותי וביכולתי לעבוד עליהם על מנת לשנות, לשפר, לקבל או שלא. וכאשר אלמד לקבל, תגיע מאליה ההשלמה. ואותה ההשלמה, היא תעשה אותי יותר שלמה. כמו שקיבלתי את קצב הריצה שלי. עדיין אני רוצה לשפר אותו, ואני עובדת על זה, אך אשפר ביחס ליכולות האמיתיות שלי ולא של אחרים. אבל כבר עכשיו, קצב הריצה שלי טוב לי. נוח לי. הקצב הזה הוא אני. וכאשר אני שלמה אז אני טובה יותר. חזקה יותר, שמחה יותר. ואם אני כל אלה לעצמי, אז אני גם כל אלה לאהוביי. ושם אני רוצה להיות.

את המרתון הבא, ההוא של הקילומטרים שיש לו תאריך יעד, וההוא של החיים המתחדש מדי יום, אשתדל לרוץ ממקום של ענווה לגופי, לנפשי, לגילי וליכולות שלי. כי הם שלי. ואף אחד לא יכול לקחת זאת ממני. את הקצב שלי.

(מוקדש באהבה לעמליה, שנתנה לי את הספר)

מאת: דברה לונדון

שתפו עם חברים
את הכתבה

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

תנו קפיצה

כתבות נוספות

הצטרפות לקבוצה הסגורה שלנו בפייסבוק

מאמנים ומתאמנים, שואלים, מתייעצים, מדברים ולומדים. הצטרפו ליותר מ-12,000 חברים.