הייחודיות של רופא המתמחה ברפואת ספורט אינו כמו כל רופא כללי אשר הוכשר לאבחן מצבים שונים אצל המטופל ולקבוע את סוג הטיפול, אלא הכשרתו מחייבת ידע בשיקום לצד הבנה מעמיקה בטכניקות ובמערכי אימון. לעתים, כאשר רופא פוסק: "מעכשיו במשך חודש ימים אסור לך להתאמן" זה הדבר האחרון שכל מתאמן או ספורטאי רוצה לשמוע ואפילו הנחייה שכזו עשויה לפגוע ולהאט את תהליך ההחלמה.

כאשר רוכב נופל לדוגמא מאופניים ושובר עצם, לעומתו אדם ברחוב שמועד ושובר עצם האבחנה תהיה זהה לשניהם ואין משמעות כלל להכשרת ולהתמחות הרופא. השוני המהותי בה לידי ביטוי ביכולת של הרופא המטפל לכוון את הספורטאי לפעילות חלופית בזמן שהעצם מתאחה ולפעילות שיקומית שתחזיר את המתאמן למעגל האימונים בדרך הבטוחה.

מרבית פציעות הספורט אינן חבלתיות, אלה שחיקתיות ומאמץ יתר, אזי הכשרת רופא הספורט תהיה מכרעת אפילו עוד יותר. דלקת או כאב בשריר אלו הם לא אבחנות אלא סימפטומים שהתרחשו כתוצאה מהעמסת יתר על רקמות השרירים, גידים, רצועות וסחוסים. דלקת זה רק תהליך טבעי שגופנו מייצר בכדי לגרום להחלמה של הפציעה. המשמעות הביולוגית של כאב מאוד ברורה: "עצור! משהו לא תקין ובסדר, משהו צריך להשתנות". רובנו מנסים להתעלם מהסימפטום ומהמסר, ועל ידי כך, שבועות או לעתים גם חודשים לאחר מכן אנו פוגשים שוב " במסר" (פציעה) יותר חמורה העלולה להשבית את הספורטאי למשך תקופה ארוכה ולעתים אף לצמיתות.

א– ליקויים מבניים/ אנטומיים כמו רגל קצרה, פלטפוס או עקמת.

ב– ליקויים ביומכניים/ תפקודיים: מוגבלות כלשהי בתנועת הפרק, חולשה שרירית וליקויים מוטוריים.

א- ליקויים במערכי אימון כגון :העמסת יתר, הרפיה, גמישות, חימום וקואורדינציה.

ב- טכניקה וציוד: נעליים לא מתאימות, ריצה בשיפוע או אפילו אופניים שלא מכוונות למידת הרוכב (גובה הכידון, המושב וכדומה).

רוב הפציעות השחיקתיות ומאמץ יתר מגיעים מליקויים חוץ גופניים, ובכך אנו מבינים את החשיבות הגדולה והמכרעת בהכשרת רופא ספורט באבחון ומתן המענה המתאים. חשוב להדגיש ולומר כי הטיפול הנכון אינו רק מתן תרופות לשיכוך כאב במיידית, אלא גם פתרון הליקוי שהוביל לפציעה.

כמה זמן לא החלפת את זוג הנעליים הנוכחי (כמה זמן רץ עם אלה)? האם אתה רץ בנעלי ריצה חדשות? עם איזה נעליים אתה רץ?

היכן מתבצעת הריצה? כביש? אספלט? שטח? האם אתה רץ על אותו צד של הכביש? מישור? עליות/ירידות? שדה?

זכור לי כשהייתי אתלט וכשהייתי מגיע למחנה אימונים בוינגייט, בימים הראשונים של המחנה תמיד כאבו לי הברכיים. כל רופא או אורטופד שבדק אמר לי אז שזוהי ככל הנראה דלקת ובעצם לא ממש ידע מה הבעיה. במשך השנים, הבנתי, שההרגל שלי היה לרוץ בכביש ובשבילי שדה מהודקים. תוואי השבילים בוינגייט הינו חולי, אשר יצר תנועה ועומסים שונים ממה שהשרירים והפרקים שלי היו מורגלים.

רופא ספורט אמור להסתכל על מערך האימון של הפציינט ולזהות אם חסר משהו במרכיבי הפעילות שעשוי להיות הגורם לפציעה. למשל: עלייה חדה בנפח או אינטנסיביות האימון, חיזוק שרירים שאינם פעילים בצורה ישירה אבל חשובים ליציבות המפרקים. רופא ספורט אמור לדעת ולאבחן מהם העומסים הפועלים על גוף הספורטאי בכל פעילות כגון: ריצה, שחייה, רכיבה, וכמובן את הפציעות האופייניות לפעילויות אלו.

להחלטות הטיפוליות של רופא הספורט יש משמעות רבה בהבנתו למשל באיזה שלב בקריירה או בעונה הספורטאי נמצא. האם זוהי תחילת העונה? האם זוהי עונת התחרויות? שנה אולימפית?

לפי התשאול תוכלו מייד לזהות האם רופא הספורט היושב מולכם הוכשר ברפואת ספורט. כולנו יודעים שלאבחן דלקת כל רופא יודע ואין צורך בהכשרה ספציפית. יחד עם זאת, ישנו הצורך לדעת האם הטיפול הוא רק סימפטומאטי, ולעתים נחוץ הכוונה נכונה של הספורטאי/מתאמן גם במערך האימון. חשוב להדגיש את הקשר הבלתי נפרד בין ספורטאי-מאמן-רופא, השלושה חייבים לעבוד בצורה חופפת האחד לשני בכדי לסייע בתפקוד נכון ויעיל של הגוף.