לפעמים פשוט בא לי להיות עצלנית. לא כי רצתי או עבדתי קשה, בא לי להיות עצלנית כי זה חלק ממי שאני עמוק בפנים ואני רוצה להרגיש שזה בסדר.

כי זה חלק ממי שאני עמוק בפנים ואני רוצה להרגיש שזה בסדר. אני בחופשה. החופשה השנתית בחוף נחשולים. כבר 18 שנה. הרבה לפני שהתחלתי לרוץ. מה מופלא בחופשה השנתית? כל מה שאני צריכה לעשות הוא ללכת לים. לאכול. לישון. לקרוא. ללכת לים. לאכול. לישון. לקרוא. וחוזר חלילה.

אז מדוע מזה חמש שנים, גם במהלך החופשה השנתית אני קמה בין 5-6 בבוקר כדי לרוץ? האם באמת "אפגע" ביכולות הריצה "המופלאות" שלי, בכושר שלי, אם ארשה לעצמי פעם בשנה במשך שבוע שלם לישון עד מאוחר ולא לעשות "כלום"?

מעגל הקסם: אני עייפה, אין לי כח אז לא בא לי להתאמן.

מכריחה את עצמי להתאמן, פן יגידו עליי (ה"יגידו" מסתבר זה התת-מודע שלי ושלי בלבד) שאני עצלנית. התאמנתי. סבלתי כל רגע. סיימתי. אני מרגישה נפלא ומלאת מרץ וגאה בעצמי שהתגברתי על העצלנות.

אפשרות שנייה: אני כל כך מתעצלת שלא הולכת לאימון. גאה בעצמי שלא "נכנעתי" למצפון.

מרגישה חרא…

אז מה עושים? הרבה פעמים כשאני עייפה ועצלנית, אני מנסה לדמיין איך ארגיש בעוד שעה אם:

לרוב, הרגשת הפוסט-אימון מנצחת.

אבל מתחת לפני השטח מסתתר משהו עמוק הקשור לתת-מודע שנצור בי מאז ילדות: הפחד פן יאמרו עלי שאני עצלנית. כאילו שזו מילת גנאי ואחת התכונות הנלוזות ביותר. מדוע אישה אנרגטית, בעלת קריירה, אמא המגדלת שלושה ילדים, אדם מעורב ואכפתי, עוסקת בספורט הרבה הרבה מעל לממוצע, צריכה להירתע מרגעים ואף תקופות של עצלנות? האם גברים סובלים מאותה תסמונת?

יש לנו כל כך הרבה רגשי אשמה על כל כך הרבה דברים. אסור שספורט/פעילות גופנית יהיו בקטגוריה הזו. צריך למצוא את הדרך שאפילו בימים הקשים, השורה התחתונה תהיה של סיפוק והנאה. הריצה (כל ריצה) צריכה שתשתלב בחיים ולא תהייה ריצת מכשולים.

קרה לי לאחרונה משהו מפתיע ואף מזעזע.

כל תקופת האימונים למרתון פריז, כארבעה חודשים אינטנסיביים – כאשר השכמתי קום בשבת (5 בבוקר לכל המאוחר), חושך בחוץ… ייחלתי לשבת הראשונה שאחרי כדי לישון עד הצהריים (לא איבדתי יכולת זו עם השנים). לחרדתי, אני מוצאת עצמי מאז ממשיכה לקום בשבת באותה שעה, ומצטרפת לחבריי (המשוגעים האמיתיים שרצים כל שבת כל השנה) לריצה או רכיבה וממשיכה איתם ל"קפה שאחרי". וזאת למה? הרי אין כרגע מרתון באופק – כי (ושוב לחרדתי), מצאתי שבשבתות הספורות בהן הרשיתי לעצמי לישון, חסרה לי ההשכמה המוקדמת, רעש השקט העוטף אותי בדרך לאימון, היקיצה, ההתעוררות לתוך הפעילות הגופנית והשיחה החברתית במהלכה ולאחריה. היום כולו, פשוט מרגיש, נראה ומתפקד באופן מלא יותר. שלם יותר. מספק יותר. הריצה נותנת אנרגיה, גם ביום בו המח והגוף עצלים.

ועדיין, אני אישה שאוהבת לישון ועדיין מפחדת מתווית ה"עצלנית". ועדיין לא מבינה איך אישה/אדם כמוני, עם אנרגיות מתפוצצות, יכולה לפחד מתווית שכזו?

האם ייתכן שבחרתי בספורט תובעני שכזה בכדי להוכיח לעצמי, להוכיח לסביבה שאני לא עצלנית? כי הרי אי אפשר לרוץ מרתונים מתוך עצלות. האם ריצה מעידה על מרץ? על חיוניות? על כל מה שהפוך מ"אי-עשייה?"

"העצלות מתחילה כנראה בתוכי-בראשי" ואין לה שום קשר ליכולות פיזיות/ספורטיביות.

אני מבקשת לעשות הבחנה בין עצלנות קיומית ועצלנות נקודתית או תקופתית, ולמצוא את הדרך לקבל באופן מלא וחיובי את ה"רשות" להיות עצלנים לעיתים. לפעמים מותר לא לרצות "לעשות" ושלא "יתחשק". עצלנות "תקופתית" או "נקודתית" נחוצה לבניית מרץ. במיוחד כאשר מנהלים אורח חיים נמרץ במיוחד, בין אם רצים, הולכים או סתם מתפקדים במירוץ החיים המטורף.

מוצאים את המקום והמינון הנכונים שמידי פעם עצלות היא דבר מבורך וממנה צומח המרץ, חדוות העשייה. לא ממקום שלילי. מהמקום של אנרגיה. לפעמים אנרגיה צריכה להיות רדומה על מנת להתפרץ.

מה אני רוצה להגיד?

שלפעמים בא לי, פשוט בא לי להיות עצלנית בלי סיבה ומבלי ש"הרווחתי" זאת. דהיינו, לא אחרי שעבדתי קשה, אחרי שרצתי קשה, אחרי שהייתי אם השנה. בא לי להיות עצלנית כי זה חלק ממי שאני איפשהו שם עמוק בפנים ואני רוצה להרגיש שזה בסדר.

מוקדש לכל מי שעצלנית וטוב לה!