סיפורי ריצה: מרוץ משגב והפרה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
הוא כבר לקח את התואר "אלוף ישראל באופני כביש" ועכשיו הוא מציב את האתגר הבא: להצליח גם בעולם הריצה. כשהוא עושה את צעדיו הראשונים בעולם הריצה התחרותית הוא מגיע רביעי במרוץ משגב וקובע שיא אישי. אילן גולדמן מספר על הפאדיחה האישית בקו הזינוק ומסביר למה כדאי לחלק את הכוח לאורך המסלול.
השעה חמש בבוקר. עיניי נפתחות לבוקר סגרירי במיוחד. בדיוק כשהתרוממתי ממיטתי, חצי עיוור, ממשש את דרכי באפלה, טיפות הגשם האחרונות ירדו להן בעצלות מהשמיים. "יהיה מרוץ טוב", הנהנתי לעצמי ונדדתי בעיוורוני אל עבר המטבח החשוך.
הפלתי את ראשי הכבד אל תוך קערת ברנפלקס עם מעט מאוד חלב (למנוע לחץ בקיבה), שתיתי כוס קפה מריר ונסעתי לעבר משגב הקודרת.
קשת בענן קיבלה את פנינו בכניסה לישוב המקסים מנוף. כמה תמונות זריזות עם אחותי וקדימה להירשם.
כנראה לא רק אני כושפתי על ידי מזג האוויר המקסים אלה גם שאר הרצים. ההרשמה עברה לה חלק. דחיפות, קללות או הרמות ידיים לא נרשמו.
אחרי שעה קלה כולנו כבר היינו על האוטובוסים שנועדו להסיע אותנו אל נקודת הזינוק, 10 ק"מ מהישוב מנוף. ריח עדין של זיעת בית שחי חמוצה מהרץ שישב לצידי הזכיר לי שאני לא בסיור לימודי אלה בתחרות הישרדות גברית .
חוץ מניסיונות נואשים לנשום מהאף הדרך לנקודת הזינוק הייתה חלקה ונתנה לי הזדמנות מעולה ללמוד את המסלול ולחשב את חלוקת הכוח הכה רצויה במרוץ שמאופיין בעליות (בערך 4-5 ק"מ מצטברים בעלייה). מה גם שהמרוץ מסתיים בעלייה לא קלה באורך 3 ק"מ. הנוף בדרך היה פשוט מעלף.
אילן גולדמן במרוץ משגב
לאחר שהורדנו ליד קו הזינוק נותרה לנו חצי שעה להתחמם. זה היה הזמן המתאים לסמן את כל המתחרים ה"כבדים". מהר מאוד ראיתי מי נגד מי ויכולתי להתפנות לדברים החשובים באמת כמו להתפנות איזה 13 פעם בערך.
את מרבית החימום ביצעתי בעלייה, פשוט כי לא הייתה אופציה אחרת. החימום בעלייה הזכיר לי שהשווארמה אותה אכלתי יומיים לפני, הולכת לרוץ איתי בעלייה. וככה דמיינתי לי את השווארמה בצורת פרה רצה לידי בעלייה, צוחקת עליי שהתפתיתי לה.
הנשימה בחימום הייתה כבדה מעט, דבר ממנו חששתי. אני אוהב לפני מרוצים להרגיש קליל ומרחף "כמו הרוח". לעומת זאת הדופק בישר גדולות, התחממתי בעלייה על דפקים שנעו בין 120-140.
ביצעתי חימום עליו אני ממליץ בחום לפני מרוץ. 10 דקות של ריצה קלילה בכדי לחמם את השרירים ולפתוח את הריאות (50%- 60% מאמץ), לאחר מכן סט מתיחות וחימום ריצה נוסף של 5-10 דקות הכולל הגברות קצב בינוניות (70%-80% מאמץ). החלק השני של החימום יכין את מערכת הנשימה והשרירים לפתיחה חזקה המאפיינת מרוצים.

פדיחה על הקו

דקה לזינוק, כולם נרגשים ומתוחים. אני מתבונן אל עבר הרצפה, שואף את מלוא האוויר הקריר ולפתע אני מבחין כי אין לי שבב (צ'יפ) על הנעל. אני ניגש מבוהל אל אחד המזניק, "אחי אין לי שבב", אני מייבב. "אז אין לך מדידת זמנים", הוא מתריס בפניי בשחצנות טיפוסית של מארגן מרוץ. אני מרכין ראש וחוזר נבוך ומבויש אל עבר הקו. "לא נורא, אני ארוץ בשביל המיקום ללא מדידה", אני חושב ומקלל בליבי את המזניק.
כל הרצים מאחורה מריצים עלי דאחקות." אני אראה להם דאחקות", אני חושב.
עשרים שניות לפני הזינוק הרץ שלידי מצביע על מספר החזה שלי ומראה לי כי השבב בכלל מחובר לחלק האחורי של מספר החזה שלי. "בקו הסיום תתכופף ותדאג ששטיח המדידה יקלוט את השבב" , הוא מוסיף והופ…ירייה ורצים.
תחבתי את השבב לכיס וקיוויתי כי אזכור להוציא אותו.

חלקו את הכוח אחרת לא יהיה כוח

במהלך 4 הק"מ הראשונים הדבוקה הראשונה בה הייתי מכילה ארבעה רצים, אלעד ושדי, אנדריאה דה-בוני, ניב וניש ואנוכי. הקצב לא אכזרי במיוחד ועומד בערך על 3:30 לק"מ. הדופק בו עבדתי היה בערך כ 166 פעימות בממוצע (אני בן 29 והדופק המקסימאלי שלי הוא בערך 178 פעימות לדקה). ריצה על דופק של  90% לערך מאפשרת לרץ עוד מרווח נשימה נוסף להגברת קצב לפני הכניסה ל"חוב החמצן" המוכר.  לאחר כ-4 ק"מ ניב וניש הגבוה יורד מעט מאחורינו בעלייה. מאחוריו השטח נקי מרצים. חיוך דבילי. שמחתי על כך שתהיה לי הזדמנות להתחרות על מקום בפודיום הכללי, אך ניב דאג להזכיר לי שאולי כדאי שאני בכלל אחזור לדווש כאשר עקף אותי בירידה הארוכה. ושדי ואנדריאה פתחו עלינו פער של כמה שניות אבל המרוץ עוד לא היה סגור.
ניסיתי לדלג בקלילות בירידה אבל זה לא ממש עבד. השווארמה רצה לידי גם בירידה. הייתי רביעי עתה וקיוויתי לסגור כמה שיותר בעלייה האחרונה. חלוקת כוח נכונה לפני העלייה האחרונה אפשרה לי להגיע אליה חזק. כמה תפילות לאלוהי הרצים "בודהה-נייקי"- משהו ודופק של 95% הביאו אותי חזרה לניב. מכאן התחיל החלק האהוב עלי במרוץ הנפלא הזה. משחקי חתול ועכבר עם ניב. או במקרה שלי משחקי פרה ורועה צאן.
כשהגעתי לניב ניסיתי לארוב בשקט מאחור עד לגבעה האחרונה, אך השווארמה געתה מהתרגשות שלפני הפודיום, מוווו….ונחשפתי. כשהוא גילה אותי מיד יצאתי להתקפה כמו רוכב אופניים אמיתי. ניב ואני תקפנו אחד את השני ללא הרף אבל ידו של האיש הגבוה הייתה על העליונה. זה כל כך כיף להרגיש שהריאות מסוגלות למשחקים האלו גם לקראת סוף מרוץ. הפרה לא החזיקה איתנו בעליה האחרונה ועדי ראייה דיווחו כי ראו פרה עם נעליי נייק, שעון פולאר ומשקפי אוקלי רצה בכיוון ההפוך.
הפרה המפורסמת ממשגב
סיימתי רביעי כללי בזמן של 35:53 ל-10 ק"מ כשאני משתחווה באופן הזוי לשטיחון מדידה. מבחינתי התחרות הזו היוותה עוד אימון מוצלח בדרך בה לקחתי כשהחלטתי לנסות את מזלי בעולם הריצה.

מאת: אילן גולדמן

אלוף ישראל לשעבר באופני כביש אשר כיום מנסה את צעדיו הראשונים בעולם הריצה התחרותי.

שתפו עם חברים
את הכתבה

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

עקבו אחרינו

כתבות נוספות

הצטרפות לקבוצה הסגורה שלנו בפייסבוק

מאמנים ומתאמנים, שואלים, מתייעצים, מדברים ולומדים. הצטרפו ליותר מ-13,000 חברים.