כיצד משפיעים אימוני כושר על הסחוס?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram

גידים (המחברים את השריר לעצם), רצועות (המחברות עצם לעצם), סחוס (רקמה הנמצאת בין עצמות ומונעת את חיכוכן), כל אלה מהווים רק רשימה חלקית של מבנים שונים הנמצאים בכל מפרק בגוף האדם וכן גם באיברים נוספים (כמו אוזן, אף, קנה הנשימה ועוד). לסחוס עצמו אין אספקת דם ורמת חילוף החומרים בו הנה נמוכה במיוחד, בעיקר במרכזו ובאזורים בהם הסחוס עבה. מעניינת העובדה שרקמת הסחוס מתחדשת ומשתקמת בתהליך איטי במיוחד ולא מוחלט (למעט בגיל הרך). הסיבה  להתחדשות איטית זו של הסחוס הנה בין השאר, בשל היותה חסרת כלי דם.

. אימוני כושר וההשפעה על הסחוסים. צילום: max digital

אובדן סחוס עם העלייה בגיל הנה תופעה שכיחה והיא משתנה מאדם לאדם ותלויה במשתנים רבים כגון: גנטיקה, הרגלי פעילות יומיומית, תזונה, עודף משקל, אופן ביצוע התנועות היומיומיות והספורטיביות ועוד. יש להדגיש, כי מדובר בתהליך ניווני תלוי גיל שהינו במסגרת התהליכים ה'נורמאליים' שעובר הגוף עם הזדקנותו. מקרים בהם שחיקת הסחוס רבה במיוחד,  כפי שיפורט בהמשך, הם אלו הדורשים התייחסות ואולי אף טיפול.

פעילות גופנית ממושכת והשפעתה על הסחוס הנו נושא מעניין במיוחד שבשנים האחרונות נחקר לא מעט. מהמחקרים עולה שיש חילוקי דעות בין החוקרים אודות שחיקת סחוס באימונים ממושכים, הן אירוביים והן אנאירוביים. בחלק מהמחקרים שנערכו על בני אדם ועל בעלי חיים (כגון: מכרסמים מסוגים שונים, כלבים, סוסים ועוד) נצפתה שחיקה של הסחוס ואילו במחקרים אחרים לא נצפתה שחיקה ולעיתים, אף להיפך, נצפתה עלייה מסויימת בכמות הסחוס.להלן ממקצת המחקרים בתחום:

 

1. במחקר שנערך במרפאה אורטופדית בהנובר שבגרמניה (Orthopädische Klinik der MHH, Klinik II im Annastift, Hannover, Germany)  נבדקה ההשפעה של אימוני התנגדות על הסחוס המפרקי.  מסקנת המחקר הנה שיש לבצע אימוני כוח בעצימות מסויימת, לא גבוהה מדי, מאחר ורקמת הסחוס לא תוכל לתפקד תחת לחץ מוגזם. כשרקמת הסחוס מראה שינויים אוסטיאוארתריטים (שינויים בסחוס), הדבר מצביע על ירידה משמעותית בגמישות הסחוס, ויש להפחית את עצימות אימוני הכוח.

2. במחקר שנערך במחלקה לרדיולוגיה בביה"ס לרפואה ע"ש נלסון מנדלה, אוניברסיטת קוואזולו-נאטאל בדרום אפריקה (Department of Radiology, Nelson R Mandela School of Medicine, University of KwaZulu-Natal. ) נושא המחקר היה 'האם הברכיים שורדות את ריצת האולטרה מרתון של חברי המפלגה הקומוניסטית?'. המחקר ניסה לאתר, על ידי בדיקת  MRI, האם יש פציעות ברכיים ואילו פציעות בדיוק מתרחשות לאחר ריצת אולטרה-מרתון ולקבוע האם ריצת אולטרה-מרתון מביאה להחמרה בפציעות קיימות בברכיים או גורמת להופעת פציעות חדשות. מבין האצנים שסיימו את ריצת האולטרה מרתון בין 1997-2002, נבחרו 10 אקראית. הברכיים שלהם נסרקו 48 שעות לפני הריצה , 48 שעות לאחר הריצה וחודש לאחר הריצה. סריקות ה- MRI איתרו את כל פציעות הברכיים של האצנים  והמחקר השווה את הפציעות לפני המרוץ ומיד אחריו. בכל הברכיים נראו כמויות אבנורמליות (חריגות) של נוזל מפרקי לפני המרוץ (יתכן כעדות לתהליך דלקתי כזה או אחר). כמות הנוזל המפרקי עלתה ביומיים שלאחר המרוץ אצל 5 אצנים ונותרה ללא שינוי אצל 5 האחרים. לאחר חודש, חמש ברכיים הראו ירידה בכמויות הנוזל המפרקי וחמש ברכיים נותרו ללא שינוי, אך לא מדובר בברכיהם של אותם האצנים מהממצאים של היומיים שלאחר המרוץ. לא נמצאו פציעות בעצמות או בעיות בסחוס. נראה שהמרוץ השפיע באופן זמני על אצנים שהחלו אותו עם בעיות בגידים, שהחמירו מיד לאחר המרוץ. בחודש שלאחר המרוץ, הפציעות השתפרו או נרפאו כליל.

3. במחקר שנערך באוניברסיטת קוקורובה, אדנה שבטורקיה (Cukurova Universitesi Tip Fakültesi Ortopedi ve Travmatoloji Anabilim Dali, Adana, Turkey. ) נבדקה ההשפעה של אימון גופני על הסחוס המפרקי. כושר העמידות של רקמת הסחוס מוגבל תחת תנאים פיזיולוגים שונים, כמו עומס משקל רב מדי או אי תנועה ממושכת. עם זאת, ברגע שהתנהגויות אלו משתנות, הסחוס הפגום יחזור למצבו המקורי. כלומר, הנזק הוא הפיך.  חוסר תנועה בזמן פציעה משפיע באופן שלילי על רקמת הסחוס ולכן יש לנוח ככל הניתן בזמן פציעה. דווח שפעילות גופנית תרמה לריפוי הסחוס והפחיתה את הסיכון לפציעות ושאימון גופני מתון יכול להפחית את מספר המקרים הדורשים התערבות כירורגית. אימון גופני אינטנסיבי וקשה יכול להחמיר את הנזק לסחוס בעקבות פציעה ואף לגרום לנזק בלתי הפיך. מאחר ורקמת הסחוס היא רקמה מסתגלת, אדפטיבית, אנשים העוסקים בפעילות גופנית מתונה לא יסבלו מאוסתאוארטריטיס (דלקת מפרק העצם). בניגוד אליהם, הסיכון לאוסתאוארטריטיס עולה אצל ספורטאים מקצועיים שמעמיסים על הסחוס באופן תדיר ע"י אימוני כוח קשים וכן על ידי משטר אימונים לא הדרגתי ובלתי מאוזן.

4. במחקר שנערך במחלקה לאורטופדיה, Universitetssjukhuset, שבדיה (Dept of Orthopedics, Universitetssjukhuset i Lund. Ewa.) נבדק אם לאימונים יש השפעה חיובית על הסחוס. אימונים, בשילוב עם הפחתה במשקל, מפחיתים כאבים ומשפרים את תפקודם של חולים עם אוסתיאוארטריטיס. מסתבר שיש ידע מוגבל לגבי השפעת אימונים על הסחוס ועל פניו נראה כי הסחוס מסתגל לעומסים שונים בדומה לרקמות ביולוגיות אחרות, כמו עצם ושריר, ועומסים מתונים נמצאו כיעילים הן למניעת והן לטיפול בשחיקת הסחוס. עומסים גדולים מדי, כמו אלו שחווים שחקני כדורגל שמכופפים את ברכיהם מספר שעות ביום באימונים ובמשחקים, מגדילים את הסיכון לאוסתאוארטריטיס. מסתבר שעומס מכני גבוה מדי, או נמוך מדי על הסחוס {לדוגמה לספורטאי עלית (עומס רב מדי) או לאנשים שאורח חייהם הנו סדנטרי- יושבני (עומס נמוך מדי)} גורם להתפתחות אוסתיאוארטריטיס. יש להפעיל עומס מתון על הסחוס במהלך החיים על ידי פעילות גופנית מתונה כדי למנוע התפתחות אוסתיאוארטריטיס, לשמור על השרירים מחוזקים ועל משקל גוף תקין.

5. במחקר שנערך על ידי ד"ר גדעון מן, השירות לפגיעות ספורט במחלקה לאורטופדיה במרכז רפואי מאיר, כפר סבא; והיחידה לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין, מכון וינגייט, נתניה, הובאה סקירה רחבה של מאמרים רבים והמסקנות הן כדלהלן:

• מסתבר שכשיש עיוות אנטומי מולד או פציעה קודמת אשר גרמה לשינוי במבנה או ביכולת התנועה של המפרק, עולה מספר השינויים הניווניים במפרק. ברם, פעילות גופנית המבוצעת בעצימות גבוהה (High Impact), ומאופיינת בסיבובים חדים ובבלימות גורמת להפעלת עומס על מפרקי הגפה התחתונה, ואף לעומס שעלול לגרום לנזק למפרק, לשנות את יציבות המפרק על ידי פגיעה ברצועות או את המבנה האנטומי על ידי פגיעה במינסקוס או פגיעה ישירה בסחוס המפרקי.

• ממחקרים עולה כי העדות שפעילות ספורטיבית בעצימות גבוהה תפגע במפרק תקין שבו לא חלה פציעה קודמת או חסר אנטומי או גנטי היא גבולית, אם כי קיימת. בחלק גדול מאותם מקרים חלה בפועל פציעה נסתרת, אחת או חוזרת, והמפרק הפגוע נוטה להדגים שינויים משניים ברמת הסחוס.

• העדות שפעילות גופנית רציפה, כהליכה, אופניים או ריצה, תפגע במפרק שבו לא חלה פגיעה אנטומית ואשר איננו לוקה בפגם ביומכני או גנטי, חלשה ולא משכנעת, בעוד הספרות התומכת בחסר נזק או גם בשיפור המפרק משכנעת ורבה באופן משמעותי. הדבר בולט יותר במחקרים שנעשו על בעלי חיים מאשר על בני אדם.

• הפעילות הבטוחה ביותר, כמתברר, היא פעילות מדורגת שאיננה מתפרצת, עצימה או חריגה לגבי הפרט המתאמן. מהנתונים נראה כי יתרונות הפעילות גם למערכת התנועה עולים לעין ערוך על הסיכון שמהווה פעילות זו למערכת המפרקים והשלד. בהקשר לפעילות רציפה כאופניים, הליכה או ריצה, לא נראה כי זו כרוכה בסיכון בעל אופי משמעותי למערכת השלד.

בשורה התחתונה

ככל הנראה אין חשש לרקמת הסחוס בעת ביצוע פעילות ספורטיבית בעצימות גבוהה, כל עוד לא חלה פציעה קודמת או שיש חסר אנטומי או גנטי. ברם, העדויות שפעילות גופנית רציפה, כהליכה, אופניים או ריצה, יפגעו במפרק שבו לא חלה פגיעה אנטומית ואשר איננו לוקה בפגם ביומכני או גנטי, קיימת בחלק מהמחקרים אך שנויה במחלוקת ומהמחקרים שנערכו בתחום – אינה משכנעת. זאת בתנאי שהפעילות מדורגת ואיננה מתפרצת, עצימה או חריגה עבור המתאמן. נקודה חשובה לציון הנה שמהעבודות בתחום עולה שפעילות גופנית משפרת את מרכיבי המפרק השונים ולכן היא מומלצת.

מקורות:1. http://www.medicalmedia.co.il/publications/ArticleDetails.aspx?artid=2086&sheetid=1402. http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/193083463. http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/191778944. http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/181805795. http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/15281305

שתפו עם חברים
את הכתבה

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

עקבו אחרינו

כתבות נוספות

הצטרפות לקבוצה הסגורה שלנו בפייסבוק

מאמנים ומתאמנים, שואלים, מתייעצים, מדברים ולומדים. הצטרפו ליותר מ-13,000 חברים.