מאז שאני זוכר את עצמי, יש שני דברים השולטים בחיי. אחד הוא ספורט. השני הוא מחלה. שניהם כרוניים. הם מסרבים ללכת. במחלה הכרונית הראשונה, ספורט תחרותי, לקיתי בגיל אחד עשרה- 1992 כשהצטרפתי לקבוצת האופניים "דוושנים חיפה". את המחלה השנייה, האמיתית, הכרונית, אפילפסיה, פגשתי כשהייתי בן רבע לחמש עשרה. התקף "גרנד מל" במיטה. אמא שלי הצילה אותי ברגע האחרון ממוות בחנק. מכורך הנסיבות שתי המחלות התאחדו. הרופאים זעקו בעקבות ממצאים מחשידים שעלו בבדיקת M.R.I , כי עליי לנטוש מיידית את הספורט התחרותי,"יש לך אנגיומה, אתה עלול לפוצץ את כלי הדם בראש," הם אמרו. לא היה להם סיכוי.
כבר בזמן האשפוז בניתי את האסטרטגית הנקמה לאליפות ישראל בנגד שעון. היה עלי להשלים עוד ניצחון אחד לעונה חלומית ללא הפסדים, ולא התכוונתי לוותר לכרונית האמיתית. ניצחתי.
חייתי את החלום, חייתי את שתי המחלות. שני אימונים ביום. תרופות שלוש פעמים ביום. בגיל שש עשרה וחצי התחלתי לחלום בגולה.מרוצים בחו"ל, תקווה להיות מקצוען. הכרונית הראשונה תפסה את ההובלה על הכרונית האמיתית. הפסקתי ליטול את התרופות.ככה סתם באמצע היום.
נסעתי ליוגוסלביה( של פעם) למרוץ חשוב, טור.פחדתי שיגידו שאני לוקח סמים.לא האמנתי אז בכלל שיש לי את הכרונית האמיתית. הלך טוב בגולה. חזרתי, ושבועיים לאחר מכן פרכסתי את נשמתי ב"גרנד מל" ראוותני, שתפס אותי באוטובוס בדרך לבית הספר. לא היה מאז בית-ספר ולא אוטובוס .בושה. הכרונית האמיתית הייתה על העליונה. נכנעים לתרופה. לא מוותר…פשוט לא מוותר…
חוזרים למרוצים. יש טכנולוגיה, יש פתרונות. הרופאים ציידו אותי בחוקן עם ווליום. רק למקרה. בעת מחנה אימונים לקראת אליפות עולם המקרה קרה. העלייה לגלבוע והקאות חוזרות ונשנות הוציאו את הטוב שבי. החוקן נשאר מיובש בכיס החולצה.
לא מוותרים…עוד לא…ממשיכים באימונים לאליפות עולם. מידי פעם אינטרוולים קשים והכרונית האמיתית מזכירה שהיא שם. משתקת את הפנים. אח"כ את האיברים.
יוון, תחרות בין לאומית חשובה. אני בעמדת מפתח בין המובילים, עומד לעשות הסטוריה. הדמעות זולגות מהעייניים כבר 20 ק"מ מקו הסיום.ההתרגשות מעירה את השדים, ואני מתרכז עד קו הסיום בהישרדות ללא התקף. הנוירולוג שלי, יורם היקר מצליח להשיג אישור לוואליום בכדור. זה איתי תמיד בכיס. מחנה הכנה לאליפות עולם. בלגיה קפואה והגשמים מצליפים בנו ללא רחמים. הקור והכרונית האמיתית חברים טובים.הראשון תמיד מזמין את השנייה לדייט.אל חשש. הוואליום מחליק במורד הגרון. הראש מסוחרר, החברים מעט מבוהלים מהזיג זגים, אני משתדל לא ליפול מתרדמת ולנער את ההשפעה. אחרי שעה זה עובר, ואני חוזר לתקשר עם היקום. הוואליום ואני נהיינו חברים קרובים. הוא בא איתי לכל מקום, בתמורה פיניתי לו ארון בחדר.
הוא לא אכזב אותי מעולם. הוא רק הרס לי אימונים, יתכן והרס קריירה, מי יודע. אני לא מתלונן, לפחות אני עדיין פעיל. חצי תחרותי.
הפעם כבר לא באופניים, כבר לא אלוף ישראל, כבר לא חבר נבחרת, קצת פחות כבוד. מתעסק בריצה: סתם רץ בינוני שמנסה להיות טוב יותר. מידי פעם משמח את אמא בגביע. החלומות נגוזו. אך עדיין לא מוותר.אולי לעולם לא אוותר. המחלה הכרונית הראשונה שתפסה אותי (הספורט) הרבה יותר חזקה מהכרונית האמיתית (האפילפסיה).
אני בז לאמיתית, אני צוחק בפניה, מגביר את הקצב ומחליק כדור במורד הגרון. כי אסור, ואולי יותר נכון להגיד, "לא כדאי" ,לוותר על אהבותינו בגלל מחלה. צריך לנסות עד ששתי הכרוניות ילמדו להסתדר ביחד.
מאת: אילן גולדמן
