הכושר שלי ביערות הכרמל

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
יערות הכרמל הלכו. עשרים שנה חבריי לספורט ואנוכי חורשים את שבילי היער ברכיבה. אנו מתמרנים בין עציו הירוקים של נחל חיק, נופלים אל תוך סבכי השיחים העבותים של נחל אלון, בורחים מהכלבים של גבעת וולפסון, ונאבקים בעלייה האימתנית להר שוקף.  לאחרונה אנו אף עושים זאת בריצה.גופנו כבר חש את הכרמל. נעלינו מחככות את הדרדרות היבשות של יער עופר, רגלינו דוחפות אותנו במעלה הואדיות של נחל מערות, ברכינו כואבות את הירידות של נחל כלח וזה שנים שריאותינו שואפות את חלקת האוויר הירוקה היחידה במרחב אורבאני צפוף. לא עוד.הכול הלך.
שלשום בלילה כאב לי יותר מידי. לא יכולתי יותר. חיכיתי כל היום והייתי חייב לראות את אהובתי על ערש דווי. זאת אותה אהובה שחלמתי עליה ימים כלילות כאשר גרתי בנכר. בגללה חזרתי. ארזתי תיק עם צידה ויצאתי לראותה.
שריפה ביערות הכרמל
ירדתי לכביש 4 דרך גבעת העזים, היכן שלפני 10 שנים חבריי ואני ארגנו מרוץ דאונהיל מחתרתי על אופני הרים. זאת הייתה הדרך היחידה. כוחות הביטחון סגרו את הכביש הישן. רציתי לראות אם לאהובתי יש סיכוי כלשהוא לשרוד. התכנית הייתה לצעוד על שולי הרכס המערבי ולצפות בכל המוקדים שמקיזים את דמה.
טירת הכרמל: הגעתי לשוליה המזרחיים של העיר הקטנה בשעה 10 בערב. העיר כמרקחה. רכבים ומשאיות בשכונות הדרומיות הועמסו בחטף.המוטו היה, קח כל מה שאתה יכול וצא.אמהות מבוהלות אחזו תינוקות ישנים, האבות את הבובות והילדים את התיקים.
ככל שמדרימים יש פחות תנועה רגלית, פחות רכבים, הבתים פתוחים לכל בוזז.אווירת רפאים. אך אפילו רוחות הרפאים לא מעיזות להישאר. האור האדום מתקרב.מגיעים למעוז הדרומי ביותר בעיר. בית החולים לחולי נפש בטירת הכרמל. החולים פונו מזמן.
השערים של המקום הכי שמור בעיר פתוחים לרווחה. כבאים מותשים מתגודדים על המדשאות הסמוכות. צעקות רמות נשמעות מהחלק העליון של בית החולים הגובל בפארק הכרמל. "מים", "מים". אין תגובה כולם רצוצים. לא מנסים לעצור אותי כשאני נכנס לתוך המתחם. להבות ענק מקבלות את פניי. גיצים מתעופפים באוויר.קשה לנשום. כולם מתעלמים מכולם. כל אחד מרוכז בעבודתו. אני מתהלך בתוך עשן סמיך ורואה אנשים זזים בין חשכה לאש. לא ברור לאן הם הולכים. מעבר לרכס מבהיק לו אור אדום. סימן למוקד נוסף וגדול יותר.
מצליחים להציל את הרגל של אהובתי ואני יוצא לראות מה יעלה בגורל הלב. אני עוזב את טירת הכרמל והולך אל תוך נחל ספונים. אני צועד בעלטה אל עבר האור. בנחל ספונים ערכתי אין ספור אימוני עליות שהסתיימו בלב קיבוץ שאינו. קיבוץ בית אורן.
הכביש הישן מתחתי הוא זירת קרב. הוא סגור לתנועה אזרחית.
מגיל 11 אני סופר מחזירי אור (רוכב) על כביש 4 ומעולם לא ראיתיו כה עצוב ובודד. מפלצות הענק הצבאיות נעות על הציר. מראה אפוקליפטי הלקוח מסרט אקשן זול. משאיות ענק בלתי מזוהות חונות לאורך שולי הכביש.
מאות חיילים, שוטרים וכבאים מתגודדים מחוץ לישובים. כולם מתכוננים לקרב יום הדין שיערך על עתיד המושבים בבוקר שלמחרת.
אני מגיע לצומת בית אורן. הצומת הומה. מאות מתגודדים.מתקבצים לקבוצה אחת גדולה.הם קפואים מפחד. אין תזוזה. שקט קר בלילה חם.מבטי אימה מזוגגים ממוקדים לעבר נקודה אחת.האש רודפת. אני עובר, מתעלם, רץ אל עבר ליבה של אהבתי. כביש  721 המטפס לבית אורן. כתבתי עליו כאן בזמנים יפים.
טיפסתי את העלייה מעל 600 פעם.האחרונה הייתה לפני 3 ימים.
טיפסתי את העלייה גם בלילה. אבל לא בלילה שכזה.
הכביש נטוש. הכבאים הסתלקו. הם לא נלחמים יותר. זה רק אני והגברת. האש רוחשת. שומעים את הבערה, כמו נשיפה חלושה. היא מתקרבת, נעה במדרונות, מתקדמת בקצב שלה, תופסת עץ אחרי עץ וסוגרת עליי. אני בכביש של בית אורן המשמש כמסדרון צר בין שני רכסים בוערים. אני רוצה לעזוב אבל אני לא יכול.
אני מנסה לתכנן את צעדיי הבאים אך האש יותר חכמה. היא קופצת קדימה ומאגפת אותי. מחסלת כליל את ליבי. אני ממתין ומתבונן. היא טורפת פינה אחר פינה, עץ אחר עץ, מחסלת כל מצפה בו נחתי וממנו השקפתי. היא סוגרת עליי. אני יושב על סלע. אש אדומה, עץ במרחק 3 מטרים ממני נתפס תוך שניות באש. הכול מסביבי בוער. אני חייב לרוץ לפני שסופי יהיה כמו סופם של הסוהרים האמיצים.
אני רץ מהר תודות לאהובתי שהעניקה לי שטחי אימונים רחבי ידיים.
היא עושה לי מחווה אחרונה לפני מותה ונותנת לי לצאת מתוך הלהבות אל חוף מבטחים.
נכנעתי, היא נכנעה. השלמנו עם המוות שלה.
אני מדדה אל עבר עתלית. מביט מבט אחרון ומנופף לשלום.
מאת: אילן גולדמן

אלוף ישראל לשעבר באופני כביש

שתפו עם חברים
את הכתבה

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

עקבו אחרינו

כתבות נוספות

הצטרפות לקבוצה הסגורה שלנו בפייסבוק

מאמנים ומתאמנים, שואלים, מתייעצים, מדברים ולומדים. הצטרפו ליותר מ-13,000 חברים.