אני שונאת ספורט: אבל גם אוהבת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram
עוד בתור ילדה בבית ספר היסודי סירבתי בכל תוקף לנעול נעלי ספורט ולהשתתף בשיעורי הספורט. בחטיבת הביניים ובתיכון הרשתי לעצמי להבריז משיעורי הספורט ובתעודה "נכשל" היה ציון שבשגרה. לא ממש הבנתי למה אני צריכה להתאמץ ולהזיע באמצע היום כשאפשר לשבת בשמש על הספסל ולהשקיף לעבר מגרשי הספורט ולצפות בבנים משחקים כדורסל וכדורגל. בנים לעומת זאת תמיד אהבתי. בייחוד כאלו שעשו ספורט.
שונאת ספורט
את החבר הראשון והרציני שלי הכרתי כשהייתי בת 16.
במקביל לרומן אתו החל גם הרומן שלי עם הספורט.
הבחור התאמן בחדר כושר וכמובן בתור החברה הצמודה-נרשמתי גם כן.
כל יום היינו הולכים יחד לחדר הכושר ובזמן שהוא היה מפתח את הגוף אני הייתי לוקחת את המגבת, בקבוק השתייה ויחד איתם הייתי בוהה במכשירים, מפטפטת עם המאמנים המתאמנים, הבחורה בדלפק, הכול מלבד לעשות ספורט ולהזיע.
קשה לי לשים את האצבע על הרגע שבו הכול השתנה. אני גם לא ממש זוכרת את הסיבה, אבל איכשהו מצאתי את עצמי משתמשת במכשירי הכושר, המים הפכו למצרך שימושי והמגבת אפילו נרטבה מהזיעה. אבל זה לא החזיק הרבה זמן…

מהר מאוד התייאשתי ועברתי הלאה- לשיעורי הארובי. כל יום הייתי מגיעה עם שאר "המורעלות" ונעמדת ליד דלת האולם כדי לתפוס את המקום הקבוע שלי – שורה ראשונה כמובן מימין למדריכה שבאותה תקופה הייתה לא פחות מאלוהים בשבילי. אבל גם האהבה הזו דעכה לה וחיש מהר עברתי לאולם ליד – לשיעורי המדרגה.
מצוידת בנעלים המתאימות הייתי מגיעה מתנפלת על ה"סטפר" שלי ובזריזות מניחה אותו במקום הקבוע לצד האלוהים החדש שלי. כל זה היה יכול להיות מושלם ולהמשך לנצח אלמלא העובדה שבאולם ליד ללא שום אזהרה או התרעה מוקדמת "צמחו" להן כ- 30 זוגות אופניים.

החלפתי אלוהים והתמכרתי לשיעורי ה"ספינינג".

מצוידת במכנסיים הנכונות וריפוד ג'ל לכיסא האופניים הייתי מתייצבת לשיעור לאחר שהייתי תוקפת טלפונית כמה שעות לפני כן ונרשמת מבעוד מועד.
אם נעשה ספירת מלאי לנקודת זמן זו יש לנו 5 שנים, חבר אחד ו-4 סגנונות ספורט. הגיע הזמן להחליף חבר.
עם זניחת החבר גם חדר הכושר נאלץ להיפרד ממני. והחבר החדש קיבל אותי כפי שאני – שונאת ספורט. בזמן שהוא היה יוצא כל ערב לריצה אני הייתי מחכה בבית ולא מתפתה יותר לדבר הזה שניקרא – ספורט.

וככה עברו להן 3 שנים. חתונה. הריון. ואופס -אני שמנה.
סטודיו B, סטודיו C ,  סטודיו לעיצוב חיטוב והרזייה.
והנה שוב אני מוצאת את עצמי מקטטת את רגלי נעולה בנעלי ספורט לעבר אולם זה או אחר כשמטרה אחת מול עיני – לעשות ספורט.

והנה שוב אני רזה.

ושוב נפרדת לזמן לא מוגדר מראש מעשיית ספורט. השנים חלפו ועברו להן, שנים שבהן יותר לא עשיתי מאשר עשיתי. מסיבה שעדיין לא ממש ברורה לי לפני כשנה וחצי הגעתי להחלטה שהגיע הזמן להתחיל שוב לעשות קצת ספורט. מאחר והכרתי בחוסר יכולת ההתמדה שלי החלטתי ללכת לחדר כושר לאימונים אישיים. אימונים אישים שמתחילים בחימום של 15 דקות הליכה מהירה על המסילה וסירוב מוחלט לרוץ.

בשום אופן לא לרוץ.

אימון אחד שיגרתי ומאמן כושר עיקש ואני מתחילה לרוץ. רומן חדש מתחיל. משהו קורה לי. פיזית, נפשית. המשהו הזה גורם לי להגיע 4 פעמים בשבוע לאימון כוח + 4 אימוני ריצה של 8-10 ק"מ.
פתאום אני רצה
בימי שישי אפילו אני "מקנחת" ב- 18 ק"מ של ריצה שמתחילה בפרדסים ומסתיימת בחוף ים. כבר נכתבו המון מחקרים שמסבירים מה קורה לגוף שלנו במהלך ריצה ולאחריה. לא קראתי אף אחד. אני לא מבינה גדולה בתחום. אבל אני רצה. אני מחכה במהלך היום לערב שיגיע.
אני מחכה לריצה שמגיעה בסוף האימון. אני רצה ומחכה לרגע שאני מסיימת לרוץ.
כי כשאני מסיימת לרוץ זו התחושה הכי טובה אם לא ה-! טוב אולי הגזמתי- אבל זו התחושה השנייה הכי טובה שיש. לאורך השנים החלפתי המון סגנונות ספורט ולא התמדתי, כי כמו באהבה כשמשהו חסר את עוזבת וממשיכה הלאה. המאמן שלי חושב שאני מכורה. אני חושבת שסוף סוף מצאתי את ה"אחד" – הסגנון המועדף עלי. אני רצה, אבל אני לא הולכת לשום מקום. אני נשארת. הפעם זה לתמיד.
מאת: אלינור קינן

שתפו עם חברים
את הכתבה

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

עקבו אחרינו

כתבות נוספות

הצטרפות לקבוצה הסגורה שלנו בפייסבוק

מאמנים ומתאמנים, שואלים, מתייעצים, מדברים ולומדים. הצטרפו ליותר מ-13,000 חברים.