על מה אני מקטרת כשאני רצה?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram

אני אישה. ומאחר ואני אישה אני חייבת להצדיק את היותי כזו..

אני אומנם מרוקאית ואני דואגת להגיד את זה תחת כל עץ רענן אבל גם באישה הכי מרוקאית קיימת אחת פולנייה שיוצאת מידי פעם וצועקת "אני כאן!!"

יש לי המון "במות" בהן אני מרשה לעצמי להיות פולנייה.

בעבודה, קצת בבית, עם חברות..

אבל פעם ביום יש לי שעה שבה אני מרשה לעצמי להיות האימא של הפולניות ואני נותנת "דרור" לכל הקיטורים שלי…

בלי מסננת, בלי מעצורים אני תוקפת כמו לוחם שזה עתה קיבל פקודה "להסתער"!

10 קילומטר 55 דקות ריצה.. 55 דקות של קיטורים..

תעשו את החשבון לבד.

לכל ריצה את הקיטורים שלה

אז על  מה אני מקטרת כשאני רצה?

על מה לא?!

קילומטר ראשון מוקדש כל כולו לקיטורים מהסוג המתנצל.

אלו קיטורים מהסוג שמכין את "הקרקע" למקרה שהריצה שלי לא תהיה במיטבה.

סוג של התנצלות מראש בפני הפרטנר שהנה זו הולכת להיות ריצה שתדפוק לך את הממוצע ב- NIKE GPS  ..

קיטורים שמתרצים את העובדה שהיום 55 דקות יהפכו בקלות ל 59 דקות-במקרה הטוב.

"אוי.. אל תשאל איזה יום בעבודה.. תשלומים, דוחות, מאזן.. לא מאמינה שהגעתי בכלל.. אתה באמת צריך להגיד תודה שאני פה.."

והוא אומר תודה.. יש לו ברירה?!

בקילומטר השני אני כבר עוברת לקיטורים מסוג כנה יותר.

קיטורים מהסוג המתוודה.

"קשה לי..יווו.. ממש קשה לי…יוו למה קשה לי? אני לא מבינה? מתי יפסיק להיות לי קשה? אין אני לא סוחבת.. אוף!! ידעתי שהיום אני צריכה לוותר!"

והרץ שליידי הופך להיות "בוב ספוג"  ואני ממשיכה בשלי לעבר הקילומטרים הבאים.

אבוי לו לאומלל אם "נפלנו" על יום חם והריצה מתקיימת בשעה מוקדמת מספיק כדי להזין אותנו ב-ברחשים שחורים וקטנים שמתעקשים לעוף לנו לתוך הפרצוף להתנפץ לנו על המצח ולנסות עם הצלחה מרובה להידחף לכל חור שיש לנו בפנים.

"פיכססס …נכנס לי אחד לאף.."

"יאקיייי…אכלתי ברחש!!" (אני חייבת לרשום לעצמי לבדוק אם יש להם ערך תזונתי מסוג כלשהו.. שווה בדיקה.)

"אמאלה!!!! התנפצה לי על המצח חבורת מתאבדים שיעים שחורים"

"אח!!! אח!!! נכנס לי אחד לעיין !!! העדשה שלי !!! כוס אמ…!!!"

לשמחתי הרבה לקיטורים מהסוג הזה גם הוא מצטרף מה שמוריד קצת מרמת הפולניות שלי ולו למספר דקות.

ואם במזג אוויר עסקינן..

ריצות בימים חורפיים הן פוטנציאל לשק מלא קיטורים.

"קר לי!! אני בטוח יתקרר. אני כבר רואה איך הדלקת בכתף חוזרת לי. בדוק!"

"חבל שלא הבאתי סווצ'ר, אני אקפא למוות"

"אוף חבל שהבאתי את הסווצ'ר הזה, עכשיו אני תקועה אתו כל הריצה"

וכשהמזל "מאיר לנו פנים" ארובות השמיים נפתחות לכבודנו ומתחיל לרדת גשם.

ואם מזלנו ממש ממש מטיב עמנו אנחנו חוטפים שפריץ רציני מאיזה רכב חולף.

בשלב הזה אני מסננת קללה ושותקת.

קשה לי לרוץ רטובה וגם לקטר וגם להריץ את המחשבה הזו שלא עוזבת אותי –

"למה אני צריכה את זה???"

הקילומטרים נספרים והדקות חולפות להן והקיטורים הופכים להיות קיטורים מהסוג האישי יותר.

הילדים הבעל והחיים…

הפרטנר האומלל שלי אומר לי להסדיר נשימה.. אני לא בטוחה שהוא באמת דואג לי. ניראה לי שהוא פשוט רוצה שאני אשתוק.

אבל לא!! לא אני!! יש לי הרבה מה להגיד. ויש עוד כמה קילומטרים לפיננו.

הוא מנסה להשחיל מילה או שתיים אבל אני כמובן הרבה יותר "חזקה" ממנו.

ואני ממשיכה בשצף קצף. "איזה טרוף בקניון אתמול. כאלו חילקו שם משהו חינם" "איזה פקקים בתל אביב היו הבוקר" "איזה קופאית איטית בסופר שאין דברים כאלו"

"המלצרית הייתה זוועתית אם לא הייתי מרחמת עליה שקל לא הייתה רואה ממני!"

ואז פתאום ללא אזהרה מוקדמת נשמעת שריקה.

אני מסננת בעצבים לעברו של הפרטנר שלי "עוד ערס שלא מסוגל להתאפק…"

אבל הוא נאלץ להחזיר אותי למציאות ומעדכן אותי שזה בכלל ה GPS  ששרק לנו וסימן לנו שהינה סיימנו 10 קילומטרים של ריצה.

באותו הרגע אני מאיטה, מסדירה נשימה, מתנשמת בקלילות ומחייכת לעברו את החיוך הכי מבין ומעט מתנצל שלי ואומרת לו –

"אה!!! איזו ריצה?! אין דברים כאלו!! היה דווקא קל נכון? עבר בסבבה לא?"

הוא מחייך אלי בכניעה. יודע שלא משנה מה, מחר ניפגש שוב.

ממילא הוא רגיל. מחכה לו אחת בדיוק כמוני בבית.

מאת: אלינור נחום

שתפו עם חברים
את הכתבה

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

עקבו אחרינו

כתבות נוספות

הצטרפות לקבוצה הסגורה שלנו בפייסבוק

מאמנים ומתאמנים, שואלים, מתייעצים, מדברים ולומדים. הצטרפו ליותר מ-13,000 חברים.