חשוב להבין כי כל מי שרוצה להיכנס לכושר ורוצה לראות תוצאות, אבל תוצאות באמת אמיתיות, לא משנה אם יעסוק בפעילות חובבנית יותר או חובבנית פחות, צריך להבין כי לא מדובר בתהליך פשוט וקל. מדובר בתהליך שלוקח בחשבון השקעה באימונים, תזונה וכמובן גם מנוחה. ככל שנשקיע יותר באימונים ובכל מה שמסביב כך גם הגמול יהיה טוב ומספק הרבה יותר. אני לא מדבר על NO PAIN – NO GAIN, כלומר: תנו את כל מה שיש ואז תהיו עם הלשון בחוץ ועל הרצפה…לזה אני פחות מתחבר, ואני גם לא מדבר על עשרות שעות בשבוע של אימונים (שהייה יומית של 3-4 שעות בחדר הכושר). אני מדבר על איכות האימון. על הדרך בה מתאמנים וכמובן על כל מה שמסביב לכך (תזונה, שינה, ניהול סטרס, אלכוהול, הרגלים יומיומיים ועוד…). חשוב להפנים שהפן הפסיכולוגי משחק כאן תפקיד מרכזי. בואו ניקח לדוגמא את הריצה שקרובה לליבי (לא פחות מהאימונים הפונקציונאליים, הספורט הימי, חדר הכושר והסקייטבורד) ואני רוצה להתמקד בה בשלב זה.

 

שי אלנקרי

ככל שנשקיע יותר כך הגמול יהיה שווה יותר. צילום: טל בלומברג

ריצה, מוטיבציה והצלחה

באופן אישי הריצה מרגישה לי לעתים כמו משחק מוחות עם עצמי, אבל איכשהו אחרי מאבק ממושך אני גם מצליח לנצח. המאבק אצלי מתרחש לפני הריצה, בזמן וגם לאחריה. חשוב שתהיה המוטיבציה להצלחה ולכן תמיד כדאי שתהיה מטרה. קראתם מה כתבתי? מוטיבציה להצלחה! כלומר, להגיע להישגים כאשר אנו מאמינים במטרה על פי מידת החשיבות של ההצלחה בעינינו! כשיש מטרה קל יותר לנצח "במשחק המוחות" שלנו עם עצמנו. אני יכול להעיד על עצמי כאבר לשני ילדים קטנים זמן השינה שלי התקצר בממוצע בשעתיים ממה שהייתי מורגל לפני כן, ושיפרתי את היכולת להחליף חיתול באמצע הלילה כשחשוך ואפילו עם יד אחת. גם אני בשלב כלשהו בשנים האחרונות הורדתי את הקילומטראז' השבועי שלי, עצימות האימונים ירדה ואיכשהו מצאתי את עצמי בלי מטרה. מטרה לאימונים כמובן. מטרה שלא הייתה קיימת בעקבות הפניית הפוקוס למקום אחר (ולא פחות אם לא יותר חשוב). אבל עדיין, פעילות גופנית מבחינתי היא דרך חיים. דרך חיים לכל דבר. פעילות שנהנים מעשייתה והיא אינה יכולה להיעצר או לדעוך בגלל שום סיבה שבעולם. עם הירידה בקילומטרים השבועיים כך גם הכושר הגופני ירד (מ-50-60 ק"מ בשבוע ל-20 ק"מ בשבוע לכל היותר), ועם הירידה בכמות האימונים, ותוסיפו לזה את המטרה שלא הייתה קיימת, כך גם המוטיבציה דעכה….אני? לי? אין סיכוי שלי לא תהיה מוטיבציה לאימון!

 

כך למעשה חודשים על גבי חודשים רצתי בשבוע אחד מה שהייתי רץ בריצה בודדת של סוף שבוע, אבל תמיד דאגתי לשלב מגוון פעילויות שונות כדי לשמור על הגחלת, על התשוקה לספורט וכמובן לחזור לרעב של הריצה. שילבתי גלישה, בעיקר חתירה על גלשן סאפ (פאדל בורד), גלישה על סקייטבורד (אהבת ילדות שמלווה אותי עד היום), העלתי את כמות אימוני הכוח ושילבתי עם זאת מגוון סגנונות ואביזרים שמאתגרים אותי כמו: (משקולות חופשיות, TRX, קטלבלס', FITSKATE, כדורי כוח ועוד…) לא אפשרתי לשום דבר לסחוב אותי מטה. אז איך עכשיו אני מחזיר את עצמי לרוץ מרתון? יודעים מה: איך אני בכלל נדבק שוב בחיידק הריצה? ולא סתם ריצה, ריצת מרתון של 42.2 ק"מ….אז ככה, קודם כל נזכרתי על ימי הראשונים בעולם הריצה. זה היה לפני כמה שנים טובות  וזה התחיל עם מטרה קטנטנה בה כל מה שרציתי זה לרוץ חצי שעה רצופה…כן, גם זו מטרה יפה, וזו הייתה המטרה שלי לפני שנים רבות. זה המשיך למטרות הבאות: לרוץ 10 ק"מ בפחות משעה, חצי מרתון (21.1 ק"מ), מרתון (42.2 ק"מ) ו….לבסוף מצאתי את עצמי (לפני שנתיים וחצי) משתתף בריצת אולטרה למרחק של 62 ק"מ. הזיכרון הזה והמחשבה על ההרגשה שליוותה אותי באותה תקופה, גרמו לי למצוא שוב מטרה (ספורטיבית), ולא אחרת מריצת מרתון, אותה עשית בינואר האחרון בפעם החמישית בחיי, ובכל פעם זו זו התרגשות אותה קשה להסביר. 42.2 קילומטרים של מחשבות, הנאה, חברים, נופים והכי חשוב: סיפוק! חשוב לזכור כי לא משנה כמה הריצה נתפסת עבורנו ועבור רבים אחרים כדבר קשה (ואני מעדיף לכנות את זה: 'מאתגר' )- אבל תמיד חשוב לזכור שזה גם אפשרי!

שי אלנקרי

ההנאה מהדרך חשובה לא פחות מהמטרה עצמה. צילום: MAX DIGITAL

אז איך לא מוותרים לעצמנו לצאת לאימון?

יש ימים בהם אני רואה את עצמי בריצה, מתכנן את הרגע אבל איכשהו לא מוצא את הכוחות ופשוט מוותר לעצמי. יש יום שאני מכוון את השעון ל-5:30 בבוקר ונמצא בדיאלוגים עם עצמי על 'למה קר בחוץ וכדאי שאוותר'. נו…זה קורה לכולנו. אני משתדל שזה יקרה לעתים רחוקות, אבל כשזה קורה, אני נאבק בקול הפנימי ואיכשהו מתגבר עליו. אנחנו בני אדם וזה דבר טבעי. לא תמיד יש מוטיבציה, ולא תמיד אנחנו מצליחים לגרד את עצמנו מהספה. לעומת זאת, יש לי ימים בהם אני חדור מוטיבציה, פותח את הבוקר בריצה, ממשיך לאימון כוח וכבר בשעה 9:00 בבוקר אני מרגיש על גג העולם. מכירים? אז איך בכל זאת אני תמיד מצליח להתגבר על הדיאלוגים הפנימיים, לא מוותר ונכנע לקולות הפנימיים? כשיש לי מטרה. מטרה אליה אני מתכונן, ולכן רצוי כי כל אחד מאיתנו יחזיק אחת כזו אצלו בראש. לא משנה אם מדובר רק בהעלאת הכושר הגופני, ירידה במשקל, ריצת 10 ק"מ, ריצת מרתון או אפילו העלאת איכות החיים. אצלי במקרה זה היה מרתון. כניסה לאתר מרתון טבריה, רישום מהיר באתר, תשלום, והופ…יש לי מטרה שתגרום לי בהחלט לנוע ב-4-5 החודשים הקרובים, ואני אוהב את זה! ואחר כך מה? מוצאים את הפרטנרים המושלמים, מתאימים את תכנית העבודה (תכנית האימון) ולאחר מכן פשוט מוצאים מטרה חדשה!

אז מה באמת נותן לי מוטיבציה לרוץ? מה מניע אותי בכלל? ואיך אפשר לשמור על מוטיבציה גבוהה לאורך זמן? אלו השאלות ששאלתי את עצמי רבות וגם מצאתי להם תשובות.

 

שי אלנקרי

מצאו מטרה ושאפו לכבוש אותה. צילום: MAX DIGITAL

כיצד אני מגייס מוטיבציה לריצה?

מה מניע אותי בכלל לקום ולרוץ? ומה גרם לי לקום יום אחד בבוקר ולהחליט שהמטרה הבאה היא ריצת מרתון? ניסיתי לשאול את עצמי ולראות אם אני בכלל זוכר מאיפה אני שואב את ההשראה היומית שלי. השגתי כמה תשובות שאולי ידליקו כמה נורות גם אצלכם. זה מתחיל ככה: ביום ממש בלי מוטיבציה לאימון אני מנסה קודם כל לחשוב על הפעם האחרונה שהיה לי יום פורה במיוחד או על הישגים טובים מהעבר. ואז אני שואל את עצמי שאלה נוספת: מה היה לי שם? מה גרם לי לפעול כמו שפעלתי? איך מצאתי את הכוח לעשות מה שרציתי? ברגע שאני מוצא תשובות לשאלות, אני מיד מתמלא באנרגיות מחודשות וכך גם עולה אצלי המוטיבציה. תנסו…זה באמת עובד! בד בבד אני מריץ בראש את סיפורי ההצלחה שקרו לי, ושם מוזיקה ברכב או באייפון שיכולה להניע אצלי את כל החושים. ושוב אני שואל את עצמי: מה גרם לי לרצות לעשות את זה? ואיך עברתי מחשיבה לפעולה? אל תטעו. זה לוקח לי אולי 30 שניות להריץ את הכל בראש ולא 30 דקות כמו שזה אולי נשמע, והנה אני….שוב מלא וחדור מוטיבציה. ככה זה עובד עליי. יש לי עוד הרבה טכניקות ועצות בתחום שקשורות איכשהו לפינוקים אישיים (כמו נעל חדשה שאני קונה ועושה לי חשק מחודש לאימון לפחות לשבועיים הקרובים), לבגדים (שגם כן עושים לי טוב) וכמובן לפרטנרים איכותיים שיכולים לאתגר אותך ובמקביל גם לספק לך חברה. נשמור משהו גם לכתבה הבאה.

פרטנרים איכותיים ומהנים: תנאי חשוב והכרחי

פרטנרים איכותיים ומהנים: תנאי חשוב והכרחי להגשמת מטרות

 

הבחירה בידיים שלנו

במהלך הריצה יש הרבה עליות וירידות, סיבובים, מסלולים ונופים עוצרי נשימה. לא תמיד נרוץ בעליה, ירידה או במישור. כך בדיוק גם בחיים. אך מה שבטוח זה שתמיד נוכל לבחור את מסלול הריצה שלנו. כשבחרתי לרוץ את מרתון ירושלים לפני שנתיים, בחרתי לרוץ במסלול מאתגר עם אין סוף עליות (כך אני הרגשתי בכל אופן). כשרצתי ממש בחודש שעבר את מרתון טבריה בחרתי לרוץ במסלול יחסית מישורי עם נוף יפהפה של הכנרת. הריצה יכולה להיות מטאפורה מושלמת לעליות ולמורדות של החיים. פעם למטה ופעם למעלה. אבל בסופו של דבר הבחירה היא אך ורק בידיים שלנו. בהצלחה!